בספטמבר 1921 יצאה קבוצה של נשים וגברים, חלקם חברים לשעבר ב"אם הקבוצות"- דגניה לשטח שנרכש ע"י ההסתדרות הציונית (דרומית - מערבית לנצרת), כדי להקים את נהלל - מושב העובדים הראשון. שלושה חודשים לאחר מכן, עלה על האדמה המושב השני- כפר יחזקאל.

קצב ההתיישבות בכללו היה איטי, וב-1930 מנתה כל האוכלוסיה המושבית בארץ 3,400 איש בלבד.הקשיים היו עצומים. העליה לארץ התנהלה בעצלתיים ואת הישוב פקד משבר כלכלי קשה, כשהחקלאות סובלת מתחרות מצד המשק הערבי בארץ ובארצות השכנות.

השנים טרם הקמת המדינה

המושב השיתופי

בשנות ה-30 נוצרה מסגרת חדשה של מושב - המושב השיתופי. צורת התיישבות זו היא מעין דרך ביניים בין מושב עובדים לקיבוץ.

למשפחה במושב השיתופי ניתן בית למגורים, שנותר רכוש האגודה. היא מקיימת משק-בית משלה, ולשם כך מקבלת הקצבה חודשית מקופת המושב, בהתאם לצרכיה וגודלה. אמצעי הייצור, כמו גם התוצרת עצמה, הם רכוש האגודה. העבודה נעשית עפ"י סידור עבודה מרכזי ולא עפ"י נטיית המשפחה, כבמושב עובדים.

ב- 1936 הוקם בגליל התחתון, כפר-חיטים, המושב השיתופי הראשון.

מבצע 1000

עוד בשנות ה-20 הוחל ב"מבצע 1000", שעיקרו להעלות 1000 משפחות על הקרקע. מטרות המבצע היו לחזק את ההתיישבות בעמק-יזרעאל ולכבוש את "אזור המטעים" - השפלה והשרון.

עד - 1936 עלו 44 מושבים על הקרקע ובהם 9,900 נפש.

שנות -30 הביאו לצמיחה במספר המושבים ולייעול בפריון ובתפוקה. בעמק יזרעאל החלו לעבוד מפעלי ההשקיה הראשונים, אשר אפשרו עיבוד אינטנסיבי והשגת יבולים פוריים יותר.

בשלהי שנות ה-30,כאמור, גבר קצב ההתיישבות, ועד הקמת המדינה כבר עמדו על הקרקע 58 מושבים. לתנופת ההתיישבות סייעו שיפור במצב הכלכלי, התגברות העליה וגיבוש גרעינים של תושבי הארץ הותיקים, אשר החליטו לבנות את ביתם במושב.

השנים לאחר הקמת המדינה

הקמת המדינה

השנים הראשונות לעצמאות המדינה היו שנים של עלייה המונית. המגזר החקלאי היה אחד ממוקדי הקליטה העיקריים, כשמספר גורמים ואלוצים הכתיבו זאת:

א. האמונה הציונית, אשר ראתה בחקלאות חלק מהמהפכה החברתית, שעל עם ישראל להוביל.

ב. שאיפה לפיזור האוכלוסיה, מתוך צורך כלכלי ובטחוני כאחד, לא להשאיר את רצועות הנגב והגליל ריקים ממתיישבים.

ג. שיקול כלכלי. ממדי העליה הקשו על סיפוק צרכי המזון לאוכלוסיה הגדלה והולכת. הרחבת הבסיס החקלאי, לשם סיפוק כל צרכי התושבים, היתה בעלת חשיבות עליונה.

התנועה "מן העיר אל הכפר"

פועלים בודדים מערים ומושבות פנו למוסדות המיישבים וביקשו להצטרף להתיישבות המתפתחת. תופעה זו עוררה את תנועת המושבים לפתוח בפעולת הסברה רחבה בין פועלי הערים והמושבות לעזוב את העיר ולהצטרף אל ההתיישבות העובדת.

דוד בן-גוריון יזם בראשית שנות ה-50 את התנועה שזכתה לשם "מן העיר אל הכפר". ברוח זו, הוקמה ועדה מרכזית, בהשתתפות נציגי הזרמים הקיבוציים ותנועת המושבים. 2,200 משפחות נרשמו להתיישבות - רובן למושבים.

המועמדים להתיישבות פנו לשני כיוונים: א. מושבים קיימים. ב. לארגונים אשר הקימו כפרים חדשים.

תוך שנתיים נקלטו קרוב ל-800 משפחות כהשלמות במושבים הקיימים, וכ-800 משפחות אחרות הקימו 10 מושבים חדשים.

יישוב כפרים נטושים

העולים שוכנו תחילה במחנות-עולים ובמעברות. הבעיה העיקרית היתה, כיצד יימצאו המשאבים הכספיים למימון ההתיישבות ההמונית. פתרון חלקי היה יישוב העולים בכפרים נטושים. את הרעיון הגה לוי אשכול, אז בתפקיד ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. טענתו היתה, שבהשקעה קטנה יחסית ניתן יהיה לשפץ בתים עזובים ולאכלס בהם מתיישבים חדשים.

כבר במהלך שנת 1948 נשלחו ראשוני העולים לכפרים נטושים, בעיקר בפרוזדור ירושלים ובנגב הצפוני.

לא היה זה פתרון אידיאלי. הכפרים לא שכנו באזורים הראויים לעיבוד חקלאי. רזרבות הקרקע לא הספיקו להבטיח רמת מחייה נאותה והוגנת, עפ"י אמות המידה של ההתיישבות היהודית. הבים נועדו לאורח חיים של פלאחים ערביים, שהיה שונה מהרגלי המחייה שהעולים היו רגילים להם בעבר, או שביקשו להקנות לעצמם בעתיד. עם זאת, הרצון להוציא את העולים מן המחנות והמעברות גבר על שיקולים של תיכנון לזמן ארוך.

התנדבות והדרכה

העולים שהגיעו ארצה באותה תקופה היו ניצולי שואה מצד אחד ופליטים מארצות ערב מצד שני.לאלה כמו לאלה, חסרו הניסיון והידע החקלאי. יחד עם זאת, הם גם לא צמחו על ברכי האידיאולוגיה של עבודת אדמה, בניגוד למתיישבים הוותיקים בארץ. מצב זה העמיד את המדינה והמוסדות המיישבים במצב קשה וחסר תקדים.

בתנועת המושבים קמו באותם ימים מאות חברים ותיקים, אשר עזבו את משקיהם והתנדבו לסייע בקליטה והדרכת המתיישבים החדשים. ההדרכה הלכה וקיבלה דפוסים קבועים ומשוכללים יותר.

ב-1949 נערך כנס של חברי מושבים, בו תבעו בן-גוריון ואשכול, כי חברי המושבים הותיקים ייצאו לסייע בידי החברים החדשים. סיוע זה החל על בסיס התנדבותי, כשהמתנדבים שהו במהלך השבוע עם המתיישבים החדשים ולקראת סוף השבוע חזרו למשפחותיהם. היה זה מאמץ למדריכים, שנטשו את בתיהם ומשקיהם לתקופות ארוכות. אך למרות הכל, לא ענה המאמץ על צורכיהם של המתיישבים הטריים.

בעקבות קריאתם של מנהיגי הישוב והניסיון שנרכש בהדרכה, התנדבו מאות מחברי המושבים ומשפחותיהם לתקופות שרות ארוכות במושבים החדשים. המדריכים עברו קורסים מיוחדים ומרוכזים כדי לאמנם בשיטות הדרכה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תכנון משק ומינהל.