ע"א 19/04 חברת דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ ואח' נגד הועד המקומית לתכנון ולבניה "לודים"
חברת "דרך ארץ" קיבלה, כידוע, זיכיון מהמדינה לתכנון, בניה, הפעלה ואחזקה של כביש חוצה ישראל, למשך כ- 30 שנה. לאורך הכביש המדובר, אושרו הקמתם של "אזורי שירות", הכוללים תחנות דלק ומסעדות.
חברת "דרך ארץ" קיבלה היתרי בנייה להקמת תחנות דלק, שהותנו בתשלום היטל השבחה.
חברת "דרך ארץ" טענה כי אין היא חבה בתשלום היטל השבחה מכמה טעמים:
טעם ראשון הוא כי לחברת "דרך ארץ" לא ניתנו זכויות בעלות או חכירה במקרקעין עליו עובר חוצה ישראל, כפי שצויין בחוזה הזיכיון שניתן לה על ידי המדינה (על פי חוק התכנון והבניה, היטל השבחה מוטל על בעלים או על חוכרים לדורות).
בית המשפט השלום פסק כי החוזה בין חברת "דרך ארץ" לבין המדינה אינו מחייב כל צד שלישי, למשל את הועדה לתכנון ובנייה, ובמקרה הנ"ל יש לבחון את המהות הכלכלית של הזכות שניתנה לחברת "דרך ארץ", גם אם קראו לה בהסכם בשם אחר. יש לקרוא את אשר נכתב בחוזה בין החברה לבין המדינה בהקשר ובסמיכות לתכלית לשמה נחתם החוזה. בית המשפט קבע כי למעשה, על אף מה שכתבו הצדדים בחוזה, ניתנה לחברה זכות שכירות ל- 30 שנה, למטרות רווח, ועל כן יש לראותה כחוכרת לדורות, עליה חלה חובת תשלום היטל השבחה.
הטעם השני אותו העלתה חברת "דרך ארץ" כנגד חיובה בהיטל השבחה היה, כי תחנות הדלק הוקמו מכח תכנית מתאר ארצית, ואילו חבות בהיטל קמה מכח תכנית מתאר מקומית או מכח תכנית מפורטת ("השבחה" על פי החוק היא - "עליית שווים של מקרקעין עקב אישור תכנית…מתאר מקומית או מפורטת" – סעיף 1 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה).
בית משפט השלום פסק כי במקרה דנן, תוכנית המתאר הארצית היא תכנית מפורטת, ולא רק תכנית מתאר ארצית הקובעת מגמות ועקרונות תכנוניים, ועל כן ניתן לחייב מכוחה בהיטל השבחה. הש' אסתר נחניאלי-חיאט פסקה כי הדין מכיר בתכניות מתאר ארציות מפורטות, קרי תכניות מתאר ארציות הכוללות הוראות בעניינים שהם נושא לתכנית מתאר מחוזית או מקומית, והיא יכולה גם לכלול פירוט תוכניות.
בענייננו, קבע בית המשפט, תוכנית המתאר הארצית היא תכנית הכוללת הוראות כשל תכנית מפורטת, מכוחה ניתן היה לקבל היתרי בנייה לתחנות הדלק, ועל כן בדין חוייבה חברת "דרך ארץ" בהיטל השבחה מכוחה.
בעריכת קנט את רכס, עו"ד