תמש 25620/01 ישמח שמואל ואח' נגד סוקול אריה
עניינו של פסק הדין בסכסוך בין אחים בקשר לעיזבון הוריהם שהינו משק חקלאי במושב כפר מל"ל.
הנתבע הוא האח היורש אשר היה זכאי להחזיק ולהירשם כבעל הזכויות במשק, כפי שנקבע על פי התדיינות משפטית קודמת בין האחים. התובעים, אחיו, עתרו לבית המשפט לענייני משפחה על מנת לחייב את הנתבע לשלם להם פיצוי עבור חלקם במשק, כיורשים (שאינם זכאים להחזיק במשק).
ההורים המנוחים של היורשים רכשו ב- 1953 זכות חכירה ראשית במשק. ההורים רכשו את המשק מבעל זכות חכירה קודם, על פי תנאי הסכם החכירה המקורי אשר נחתם בשנת 1933 ("הסכם החכירה המקורי"). אמנם זכות החכירה על פי חוזה החכירה המקורי פקעה ב- 1982. החוזה מעולם לא חודש.
התובעים, כאמור, עתרו לבית המשפט, לחייב את אחיהם, בעל הזכות במשק, לשלם להם פיצוי לפי סעיף 114 לחוק הירושה, הדן בירושת משק חקלאי. לפי סעיף 114 לחוק הירושה, היורש אשר יקבל את הזכויות במשק החקלאי יפצה את יתר היורשים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.
כידוע, ההסדר המשפטי של אדמת המושבים בארץ אינו אחיד, ובהתאם לו משתנות זכויותיהם של חברי המושבים במשקים. המקור המשפטי להכרעה בשאלת אופי הזכות מצוי בחוזה החכירה הספציפי שנחתם בין הבעלים למוכר, וממנו נשאבות ומוגדרות זכויות החוכר במשק.
בעניין דנן מדובר היה בזכות חכירה רשומה על פי חוזה ישיר בין החוכר לבין בעל הקרקע. זכות זו, בהתאם לחוזה החכירה, היא זכות קניינית העוברת בירושה, בכפוף למגבלות המפורטות בחוזה החכירה. (כדרך אגב יצויין שלרוב לגבי בעלי נחלות במושבים שהם ברי רשות בלבד, כלומר החוזה הוא בינם לבין האגודה, ולא ישירות עם בעל הקרקע – המינהל, זכותם אינה חלק מעזבונם, כך לרוב נקבע בהסכם משבצת).
על פי חוזה החכירה המקורי, זכות הפיצוי לה זכאים יתר היורשים מאת אותו יורש הזכאי להירשם כחוכר המשק, היא רק בגין בניינים, מטעים ושאר השבחות הנמצאים במשק, אך לא שווי המקרקעין. כמו כן, מידת הפיצוי תקבע על ידי "ועדת המשק". לפיכך, הנתבע, טען שהוא אינו צריך לפצות את יתר היורשים במידת ערך הקרקע.
בית המשפט חזר והדגיש כי מטרת קביעת סעיף מיוחד בחוק הירושה לעניין משק חקלאי היתה, מצד אחד, למנוע חשש כי חלוקה של משק חקלאי למספר יורשים עלולה לגרום להתפוררות הקיום החקלאי של המשק, ומאידך, למנוע קיפוח יורשים אחרים מזכויותיהם, ולכן נקבע כי היורשים שאינם זוכים בחזקה בנחלה גופה, יזכו בפיצוי.
בית במשפט קבע כי יש לראות את זכויות היורשים לעניין פיצוי, כאילו נחתם חוזה חכירה חדש, ואין לקבל את ההוראות בעניין פיצוי, של הסכם החכירה המקורי. יתירה מזו, קבע בית המשפט, כי אף לו היו רואים את חוזה החכירה המקורי כחוזה שעדיין בתוקף לעניין זכות הפיצוי, הרי שהיה נקבע כי יש לתת ליורשים ערך ריאלי. הכיצד? בית המשפט מסביר כי שורשיו של חוזה החכירה המקורי, שהוא כאמור משנת 1933, נעוץ עוד בימי ראשית ההתיישבות הציונית בארץ, והוא מלמד כי החוכר הראשון לא השקיע ממון ברכישת הזכות בקרקע עצמה. הוא קיבל את הקרקע לשימושו תוך התחייבות לעסוק בחקלאות ובתמורה שילם דמי חכירה שנתיים בלבד. בחלוף העיתים, זכות החכירה הפכה להיות בעלת ערך כלכלי גבוה כשלעצמה, במובחן מההשקעות במבנים ובמטעים וכיוצ"ב. לאור זאת, קבע בית המשפט, החזר השקעות בלבד אינו מהווה עוד פיצוי ריאלי, ובמרבית המקרים הוא בבחינת לעג לרש. אשר על כן, גם אם יש להחיל על עניינינו את תנאי חוזה החכירה המקורי, הרי יש לקבוע, כי קיים חסר בחוזה באשר לזכות הפיצוי בגין הערך הכלכלי של הקרקע עצמה (ללא השקעות).
בעריכת קנט את רכס, עו"ד