ע"א 7262/00 פוריה כפר עבודה נ' יפת לוי, פ"ד נו(3) 899.
משפחת יפת לוי מהישוב פוריה סירבה לשלם (שלא מטעמים של מצוקה כלכלית), באופן עקבי ושיטתי במשך שנים רבות, עבור המים, אותם סיפק לה הועד המקומי של פוריה.
השאלה אשר נידונה בפני בית המשפט העליון היתה – האם חייב ועד מקומי להמשיך ולספק מים לצרכן אשר אינו משלם את חובו בגין המים, שנים רבות?
הועד המקומי של פוריה וחברת מקורות התקשרו בהסכם לפיו, הועד המקומי התחייב לטפל בהשגת הרשיונות המתאימים מנציבות המים לאספקת כמות המים שהוסכמה בהסכם, וכי במידה ולא ישלם למקורות את תשלום חשבון המים במועד הקבוע בהסכם, תהיה רשאית מקורות לצמצם או אף להפסיק את אספקת המים לישוב כולו, אף ללא התראה.
בהתאם לכך, הועד המקומי חיבר את תושבי הכפר לצינרת הראשית, התושבים שילמו לוועד המקומי של המושב את התמורה בגין המים, והאחרון העביר את תשלומים עבור המים לחברת מקורות.
בערכאה הראשונה בה נידון הסכסוך המשפטי בין משפחת יפת לוי לבין הועד המקומי של פוריה, הוא בית המשפט המחוזי בנצרת, נפסק על ידי בית המשפט כי הגם שמשפחת יפת לוי חייבת לשלם את חשבון המים, הועד המקומי אינו רשאי להפסיק את אספקת המים למשפחת לוי, גם אם החשבון טרם שולם.
בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, קבע בית המשפט העליון, כי הוועד המקומי של פוריה רשאי לא להמשיך לספק מים, והחלטה בנסיבות העניין על ניתוק המים למשפחה, היא החלטה סבירה.
בית המשפט קבע כי הזכות למים היא זכות המותנית בתשלום, וכי אין מקום לחייב את הועד המקומי להמשיך לספק מים למשפחה, ללא תמורה.
אמנם, הוסיף בית המשפט העליון, האפשרות שאדם או משפחה ינותקו ממים מעוררת רתיעה ראשונית, שכן – "בלי מים – אין חיים", אך תחושה זו יש להעמיד בפרופורציה ראוייה: המים משמשים את משפחת לוי לצורכי חקלאות ולא רק לצורכי קיום בסיסיים, והעיקר – מדובר בסרבן תשלום אשר לא משלם במשך שנים את חשבונות המים שלו (ולא כי אין ידו משגת).
בית המשפט העליון הוסיף ונימק, כי מאחר ועל פי ההסכם בין היישוב לבין מקורות, צפויים היו כל תושבי היישוב לניתוק מאספקת המים בגין אי תשלום חוב מים, הרי שבנסיבות כאלו, החלטה של הוועד המקומי לנתק את סרבן התשלום מאספקת המים היא החלטה סבירה בהחלט.
בית המשפט העליון איזכר בפסק דינו את פסק הדין הידוע בסוגייה זו – ע"א 788/87 לוי נגד כפר פינס, פ"ד מד (2), 52 – אשר עסק גם הוא בנושא ניתוק מים בגין אי תשלום, כאשר בפרשת פינס ההתדיינות היתה בין האגודה השיתופית במושב לבין חבר באגודה, ושם נקבע כי אם במשך תקופה של שנים, נמנע חבר אגודה לשלם באופן שיטתי, עבור המים שהאגודה מספקת לו, מים שעבורם משלמת האגודה בכסף מלא למקורות, בנסיבות כאלו, יהא זה בלתי סביר לדרוש מהאגודה שתמשיך ותיתן לחבר האגודה אשראי בלתי מוגבל, בזמן ובכסף.
פרשת פינס אמנם עסקה ביחסים שבין חבר אגודה לאגודה ובעניינינו כאן מדובר במערכת יחסים בין רשות שלטון מקומי (ועד מקומי) לבין היושב בתחומיה, אולם בית המשפט העליון לא ראה מקום להבדיל בין זה לזה, כאשר מדובר בסרבן תשלום שיטתי למשך שנים, וקבע כי הנחת הבסיס כי לכל אדם זכות לקבל מים בעבור תשלום, אינה מוגבלת רק ליחסי אגודה שיתופית – חברים.
בעריכת קנט את רכס, משרד עורכי דין