(ע"א 1251/01 שילת מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות תעשייתית וחקלאית שיתופית בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח', ניתן מפי בית המשפט העליון)
עניינינו בפסק דין משנת 2003, אשר עוסק בדרישתם של תעשייני מושב שילת להגדיר זכויותיהם בקרקע כ"נחלה". (שילת נהפך לבסוף ממושב שיתופי לישוב קהילתי)
מושב שילת הוקם בשנות ה70 המאוחרות כמושב בעל אופי ייחודי, אשר חלק מתושביו עוסקים בחקלאות, בעוד שחלקם השני של התושבים עוסקים בתעשיה. טענת מינהל מקרקעי ישראל ("המינהל") היתה כי רק מי שעוסק בחקלאות זכאי לנחלה חקלאית, והתושבים העוסקים בתעשייה, אינם זכאים לנחלות חקלאיות. יצויין כי יש זהות ושיוויון באזור המגורים בין כל החברים, בלא קשר למגזר שהם משתייכים אליו, באופן שלכל אחד ניתן 1.8 דונם בשטח המכונה חלקה א' כחלקת מגורים.
תעשייני מושב גילת התרעמו על קביעה זו של המינהל, וטענו כי יש להסתמך, בין היתר, על כך שכל המשפחות בשילת נקלטו על ידי הסוכנות היהודית והתנועה המיישבת כבעלי נחלות, ועל כך מתבסס מרקם היחסים המשותפים במושב. המושב הוקם על בסיס שיוויוני, לכל מתיישב זכות לנחלה. המדינה אף גבתה דמי חכירה עבור מספר נחלות הגבוהה בהרבה ממספר המשפחות החקלאיות במושב.
בית המשפט העליון דחה טענות אלו. פסק הדין אשר ניתן מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה נשען על שני רבדים: הרובד הראשון הינו רובד החקיקה, כאשר קבע בית המשפט כי התפיסה הבסיסית העומדת ברקע החלטות המינהל, חוק יסוד: מקרקעי ישראל וחוק מנהל מקרקעי ישראל, היא כי העמדת קרקע חקלאית ומתן זכויות בנחלה חקלאית מתייחדים למתיישב אשר משלח ידו בחקלאות.
הרובד השני היה מטעמי צדק חלוקתי: בית המשפט מזכיר כי המדינה היא בעליה האמיתיים של המקרקעין, מקרקעי המדינה הם משאב חיוני בעל ערך רב, ועל המינהל, כמנהל המקרקעין, להגן על ייעודם לתכליות לשמן נועדו. הקרקע ניתנה לצורכי חקלאות בלבד ולא לצורכי התעשרות כתוצאה משינוי יעוד למיניהן. לעמדה לפיה גם לתעשיינים נתונה זכות לקרקע חקלאית בהיקף של נחלה חקלאית, אין ביסוס במדיניות הקרקעית הנוהגת במדינה, המייחדת נחלה לעיסוק בחקלאות. המונח "נחלה" לעולם מתייחס לקרקע חקלאית, והמינהל לא הוסמך להקצות קרקע כנחלה שלא לצורך עיסוק בחקלאות.
בעריכת קנט את רכס, משרד עורכי דין