(עמ"נ 312/05 חצב מושב עובדים נ' תנובה, מחוזי בירושלים, מיום 13/02/06)
בשנת 1953 התקבל מושב העובדים חצב (להלן: "המושב") כחבר באגודה השיתופית-תנובה (להלן: "תנובה" או "האגודה").
בשנת 1980, טענה תנובה כי גילתה שהמושב הפר את עקרון ה"שיווק המאורגן" (לפיו החברים בתנובה מתחייבים לשווק את כל התוצרת החקלאית שלהם דרך תנובה), והודיעה למושב כי הנהלתה החליטה על הפסקת חברותו באגודה (להלן: "ההחלטה"), וכי הוא רשאי לערער על כך, בפני מועצת תנובה.
המושב הודיע לתנובה על רצונו לערער על ההחלטה, ותנובה מסרה לו כי ערעורו יידון בישיבת המועצה הקרובה אשר מועדה טרם נקבע, וביקשה מהמושב להמציא בכתב את הנימוקים לערעור. המושב, אשר הניח כי יוזמן לדיון בפני המועצה וכי תינתן לו הזדמנות להשמיע טיעוניו בעל פה לא הגיש את נימוקיו בכתב. אלא מה? המושב לא הוזמן לדיון ומועצת תנובה החליטה לאשר את החלטת ההנהלה, להוציאו מהאגודה. המושב טען כי רק בשנת 1999 נודע לו לראשונה על החלטת המועצה וכי אינו רשום כחבר אגודה.
משנודע לו כי כבר אינו רשום כחבר בתנובה, פנה המושב לרשם האגודות השיתופיות (להלן: "הרשם") בבקשה לתקן את פנקס החברים של תנובה ולרשום אותו כחבר באגודה. הרשם מינה חוקר, אשר המליץ לדחות את בקשת המושב. הרשם אימץ את מסקנות החוקר.
למושב היו טענות כבדות משקל כנגד הוצאתו מחברות בתנובה, והוא הגיש ערעור על החלטת הרשם, לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים:
ראשית טען המושב, כי לא ניתנה לו "זכות טיעון" לפני החלטת מועצת תנובה על הוצאתו מהאגודה.
בית המשפט קיבל את טענתו, וקבע כי עקרון הזכות של הפרט להשמיע את נימוקיו בטרם הכרעה בעניינו, לא חלה רק בעניינים ציבוריים, אלא היא הורחבה ומשמשת כזכות יסוד, גם בהליכים בפני אגודות שיתופיות. בית המשפט קבע שהיה על תנובה להזמין את המושב להופיע בפני המועצה או לפחות להודיע לו, כי מאחר ולא הגיש נימוקי הערעור, תדון המועצה בעניין הוצאתו בהעדר וללא נימוקים.
שנית, טען המושב, נפל פגם חמור בכך שהעילה להפסקת חברותו שונתה: לו נאמר כי העילה הינה הפרת עקרון "השיווק המאורגן" (הוסבר לעיל) אך בהחלטה הסופית של ההנהלה נזכרה עילה שעניינה הפסקה מלאה של שיווק התוצרת החקלאית באמצעות תנובה להבדל משיווק חלקי בלבד.
בית המשפט קיבל את טענת המושב וקבע כי יש חשיבות מרכזית להגדיר מהי העילה המדויקת שעל בסיסה מבקשים הוצאת חבר מהאגודה, מאחר ומדובר בסנקציה חמורה.
שלישית, טען המושב, כי אם אכן הופסקה חברותו בתנובה, היה על האחרונה לפדות את מניותיו. אי פדיון מניותיו יצר הנחה לפיה חברותו בתנובה נשארה על כנה. יצויין כי הרשם דחה טענה זו ולא דן בשאלת זכאותו של המושב לפדות את מניותיו.
בית המשפט קבע כי אין לקבל מצב לפיו תנובה מחליטה על הוצאת המושב מהאגודה אך לא עורכת התחשבנות כספית עמו ולא מחזירה את הכספים המגיעים לו עבור המניות שרכש. מדובר בפגיעה בזכות הקניין של המושב באשר המניות הם רכושו הקנייני של המושב ולא של תנובה, וזוהי פעולה הנוגדת את תקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג- 1993, ונחשבת להפרת חובת האמון של האגודה כלפי המושב.
בית המשפט הוסיף כי תנובה צריכה היתה להשיב למושב מיוזמתה את רכושו (פדיון מניותיה) ומשלא עשתה כן התנהגה שלא בתום-לב. כב' השופטת יהודית צור הוסיפה כי לא ייתכן שתנובה תיהנה משני העולמות: מצד אחד תחליט בדרך פגומה על הוצאת חבר ומצד שני לא תשיב לו את רכושו...
לגבי פרק הזמן שעבר עד שהמושב העלה טענות לגבי זכויותיו, השופטת אומרת שגם אם היה על המושב לברר את מצבו לפני מספר שנים, אין הדבר דומה לפגמים המשמעותיים שנפלו בהליכי קבלת ההחלטות של תנובה בעניין. חלוף הזמן כשלעצמו אינו יכול להוות מחסום ויש לבחון לגופם את ההליכים והזכויות שנפגעו.
בית המשפט החליט לקבל את ערעורו של המושב, והורה לרשם האגודות השיתופיות להוסיף את המושב כחבר באגודה השיתופית תנובה.
בעריכת קנט את רכס, משרד עורכי דין