בחודשים האחרונים אנו עדים למספר החלטות של הועדות המחוזיות בהן נקבע כי במקרים בהם מינהל מקרקעי ישראל מסרב לחתום על בקשה להיתר בניה מנימוקים שאינם תכנוניים, על הועדה המקומית לדון בבקשה גם ללא אישורו.
עוד נקבע כי הועדה המקומית אינה בעלת סמכות לדון בשאלות חוזיות וקנייניות ביחסים שבין מינהל מקרקעי ישראל למחזיקים בקרקעותיה, סמכות זו נתונה לביהמ"ש.
במקרה והמינהל מתנגד למתן היתר בניה מטעמים חוזיים או קניינים, עליו לפנות לבתי המשפט המוסמכים בבקשות מתאימות, אולם, כל עוד לא עשה כן הרי שעל הועדה המקומית לדון בבקשה לגופה ולתת את ההיתר המבוקש.
במקרה הנדון, הערר הוגש על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה שלא לקבל לדיון בקשה לשימוש חורג לגן אירועים וזאת בשל אי העמידה בתנאי סף של חתימת הבעלים מינהל מקרקעי ישראל.
הועדה המחוזית, מבלי להכריע בשאלה המשפטית שעמדה לדיון, שעל פי הועדה ראוי ליתן עליה את הדעת בין אם במסגרת פסיקה ובין אם במסגרת חקיקתית, החליטה כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה ראוי להחזיר את הדיון לועדה המקומית, ולהורות לה לקיים דיון תכנוני לגופו של עניין.
על פי החלטת ועדת הערר המחוזית לא יהיה זה נכון לאפשר שיתוק היכולת של בעל הזכות במקרקעין, אף כי הוא אינו הבעלים, להביא בפני מוסדות התכנון בקשה אשר תיבחן בהיבטים תכנוניים, שעה שהוא מצוי בהליכים משפטיים מול מינהל מקרקעי ישראל.
לאור העובדה שהליכים משפטיים יכולים להתנהל זמן רב ופעמים לא מעטות אף שנים רבות, אין זה ראוי לשתק את היכולת לפעול במקרקעין ולתכנן אותם כראוי ולטובת הסביבה.
לפיכך, החליטה הועדה המחוזית לקבל את הערר במובן זה שהדיון מוחזר לועדה המקומית על מנת לפעול בהתאם לתקנות 2 ב' ו- 2 ג' לתקנות התכנון והבניה, כך שלמינהל מקרקעי ישראל לא תהיה זכות וטו בעניין התכנוני והבקשה תידון לפי שיקולים תכנוניים בלבד.
ההחלטות בעררים שהתקבלו בועדות המחוזיות השונות הינן בעלות חשיבות לא מבוטלת למרחב הכפרי. עמדתנו כבר זמן רב הינה כי מינהל מקרקעי ישראל חודר פעמים רבות לתחומים אשר הינם בתחום סמכויות של גופים ורשויות אחרים.
דוגמא לבעיה זו ניתן לראות בנושא התכנון שהינו באחריות משרד הפנים ושלוחותיו המועצה הארצית לתכנון, הועדות המחוזיות והמקומיות. התערבות המינהל בהליכים תכנוניים אם ברמת היישוב ואם ברמת חבר המושב הבודד אינה במקומה וגורמת לעוול בלתי מוצדק ולחיכוך בירוקראטי מיותר.
חוסר ההלימה בין רשויות התכנון לבין מינהל מקרקעי ישראל הינה אבן הנגף בתהליכי ההסדרה של פעילות לא חקלאית במושבים. ופעמים לא מעטות ישנן החלטות תכנוניות אשר לא ניתן ליישמן בנחלות בשל התנגדות המינהל המייצר חסמים מיותרים.
במועצה האזורית חוף הכרמל, לדוגמא, מבחינה תכנונית הועדה המקומית והמחוזית מאשרות בנית צימרים בגודל 160 מ"ר על פי תוכניות מאושרות, ומינהל מקרקעי ישראל בסתירה להחלטות ואישורי משרד הפנים מאשר בניה של עד 80 מ"ר צימרים, ישנה אי התאמה בין החלטת המינהל לבין התוכניות שאושרו על ידי גופי התכנון.
זהו עיוות המייצר מצב אבסורדי שבו בעלי הנחלות מגישים תוכניות לבניית 4 צימרים עד 160 מ"ר מקבלים אישורים מהועדות המקומיות והמחוזיות אך המינהל כבעלים של הקרקע אינו חותם על הבקשה להיתר. כאשר הגופים שאמונים על זכויות הקניין וזכויות התכנון אינם מתואמים בסופו של דבר המערכת כולה אינה מתפקדת כנדרש והאזרח אינו מקבל את השירות שיביא אותו להסדרת הפעילות הלא חקלאית בנחלתו.
על כל הגורמים הנוגעים להסדרת פעילות לא חקלאית במושבים לייצר מסלול מהיר,כלכלי ואחיד אשר יגשר בין המציאות הקיימת במושבים לבין מדיניות התכנון ומדיניות המקרקעין, כך שלא תהא חריגה מסך הזכויות המצטברות העומדות לכל חבר מושב, וכל זאת במסגרת הדין הקיים.