הערות ושאלות השופטים, שהופנו לפרקליטי ההתיישבות מצביעים אולי על רוח הנושבת בבית המשפט והפסק העומד להינתן. להלן מספר הערות השופטים שנאמרו במהלך הדיון:
השופטת חיות:
אם רעיון הקיבוץ נכשל, האם אין מקום לפרק את היישוב ולהחזיר את האדמות למדינה?
האם אין מקום לאפלות כאשר כל הנכסים המוניציפאליים הוקמו ע"י האגודות ולא החבר הבודד, בעוד בעיר הם מומנו מארנונה ודמי הפיתוח.
המעבר וצירופם של האגודות השיתופיות (כ 120-ככפר שמריהו וסביון) לעיר נעשה מזמן ולכן אינו רלוונטי כיום.
תשלום דמי ההיוון המוגדל בהחלטת 979 לעומת החלטת 751, זו בעיה שצריכה להיפתר בתוך הקיבוץ, כאשר הצעירים יפצו את הוותיקים. כלומר חבר צעיר ישלם כ 50% על היוון ביתו.
השופטת נאור:
האם האפשרות לתעסוקה חליפית על פי החלטת המנהל, אינה כניעה למצב הקיים בו החקלאים עברו על החוק?.
המשפט עוסק במצב נתון, ואיננו צריכים להיכנס לכל הנושא ההיסטורי והמצב המשפטי שהיה קיים טרום המדינה ואף טרום הקמת מנהל מקרקעי ישראל. דברים ברוח זו אף נשתמעו משופטים אחרים.
אין מקום בשלב זה לעתירת קיבוץ מרחביה לגבי האפליה מול העיר.
השופטת פרוקצ'ה
המגזר העירוני שונה מהכפרי כי שם חשב התושב כי יש לו זכויות קנייניות בבית המגורים בעוד במגזר החקלאי ידע כי הוא בר רשות בביתו, לכן המעבר לעיגון הזכויות צריך להיות שונה בין שני המגזרים.
הצטרפה אל פרוקצ'ה השופטת בינייש, אומנם יש למגזר החקלאי זכויות ותרומה למדינה, אבל בעיר שילמו יותר כסף עבור חלקת המגורים. ואם באופן מנומק (כמו הוועדות) הגיעו למסקנה כי התשלום מוצדק אין הם יכולים ואין זה מתפקידם להחליט ולבחון שיעור תשלום אחר.
והתהיות שלנו:
מדוע שופט חושב, שחקלאי שעלה להתיישבות לפני 50- 80 שנה לא רשאי לחשוב ולהרגיש כי ביתו שייך לו, בדיוק כפי שתושב עירוני רשאי לחשוב?
מדוע שופט חושב שלא צריך להתייחס לכל אותם הסכמים, חוזים והבטחות שנעשו עם החקלאים לפני קום המדינה ולפני הקמת מנהל מקרעי ישראל?
מדוע שופט חושב שצריך להתעלם מכל אותם השקעות ביישובים החקלאיים שנעשו בהון עצמי של החקלאים, בסכומים הגבוהים מאלו שהשקיע תושב בעיר?
מדוע שופט מתעלם מהעובדה כי בכפרים כן שולמו דמי הסכמה ודמי היתר בשיעור גבוה מזה שבעיר?
כיצד יכול לחשוב שופט כי אם רעיון הקיבוץ נכשל (מי קבע?) ואולי היה צריך לפזר את תושביו ולהחזיר למדינה את הקרקעות?. כידוע להתיישבות בישובים רבים בקווי העימות הביקוש למגורים רב.
מדוע חושב שופט כי תושב סביון שעלה להתיישבות בדיוק באותו חוזה והסכמות כמו חבר נהלל, היום זכאי להטבות מול החקלאי בנהלל?.
עמדת פרקליטות המדינה שיוצגה ע"י עו"ד לנדל הייתה:
ההחלטה התקבלה לאחר בדיקת העובדות ע"י ועדות מילגרום והבר ואף נבחנו עמדות הנוגעים שהוגשו בכתב.
החקלאים אינם נפגעים בהחלטה כי עד היום לא היו בעלי זכויות הן בקיבוצים והן במושבים בחלקת המגורים.
אין הגבלה בקיבוצים למספר הבתים הנבנים בשטח המחנה, כאשר החברים הוותיקים זכאים לרשום את זכויותיהם 3.75% והחדשים ב 33%.
לטענת הקשת ו 15 הערים השיבה כי הן טענות פופוליסטיות הנסמכות על פסק הקשת המזרחית הקודם, שאינו רלוונטי עתה. כל השיוך והבניה כפופה לתמ"ה 35, דבר ששומט את טענת ההטבות המפליגות הניתנות למגזר החקלאי.
בנושא האפליה של ההתיישבות לגבי העיר, צטטה את חוו"ד עובדת המנהל שהייתה אחראית על אגף החוזים יהודית מורג, כי יש לאפלות בין המגזרים מאחר ובעיר נגבו דמי הסכמה ודמי היתר, מדובר ביחידת דיור אחת, מכאן כי שלמו הרבה על מעט זכויות לעומת החקלאים ששלמו מעט תמורת הרבה זכויות.
פרקליטת המדינה הסכימה כי חל שינוי היום באורך החיים ובתעסוקה ביישובים החקלאים ולכן צריך להתאימם למציאות כיום.
כן הסכימה כי יש צדק בחלק קטן מטענות החקלאים אך המכלול הכולל מחייב להתעלם מהם.
פרקליט הקיבוצים טען:
המדינה בהחלטת 979 היא זו שעשתה את ההשוואה בין המגזר העירוני לחקלאי ולא החקלאים התובעים. כאשר הבסיס לקביעת ה 33% בהחלטת מועצת המנהל למגזר החקלאי, היה להשוות את תשלום דמי הסכמה ששולמו בעיר בשיעור 30%. ב 33% גם שהחקלאים ישלמו כאין דמי הסכמה.
אין כיום בחוזי המנהל שום מגבלה על מספר הבתים לכן לא מובנת ההגבלה ב 979.
קביעת היום הקובע לשיעור התשלום מונעת צירוף חברים צעירים.
הבתים הבנויים לכל היותר על 350-400 מ"ר שייכים לחברי הקיבוץ וכל שנעשה הוא רישום בפועל על שמם. אין בכך העברת עושר מהכלל אל חבר הקיבוץ, ובודאי ההטבה לא בשיעור של 33%.
אין רישום הבתים ע"ש החברים יוצר תחרות עם העיר מאחר ועדיין לא נראים המוני העירונים המבקשים להתקבל לחברות בקיבוץ תוך לקיחת חובות כלכליים ואישיים.
נטל הראיה כי במגזר העירוני שולמו דח"ר חל על המנהל והוא לא עשה זאת.
עו"ד חגי שבתאי פרקליט המושבים-
במושבים שולמו דמי הסכמה.
כל נתוני הקשת שהוגשו הם מוגזמים ללא כל בסיס.
היישובים לא תמיד הוקמו על אדמות הראויות לחקלאות ובודאי בישובים שהוקמו טרום הקמת המדינה, לכן, זו דמגוגיה לומר היום לחקלאי שימכור את ביתו ויעזוב את המושב.
ועדת מילגרום היא זו שעשתה השוואה בין העיר לכפר ולא העותרים.
עו"ד עופר נועם פרקליט אדמתי.
ציטט את דוח מילגרום ואת הסתירות מול ההחלטה שהתקבלה לבסוף.
עו"ד רוגין פרקליט קיבוץ מרחביה.
המצב של החלטת 979 יביא לתוהו ובוהו בכל המגזר ההתיישבותי.
הגיש נתונים, שבניגוד לטענת המדינה, החקלאים שלמו סה"כ דמי חכירה שנתיים גבוהים בהרבה מאלה שבעיר, למרות שערכם של האדמות החקלאיות מסך האדמות בבעלות הקק"ל היה 45% ובעיר 55%.
כבר נקבע בבתי המשפט כי מגרשי עליהם בנויים דירות המגורים במגזר ההתיישבותי היא קרקע עירונית לכל דבר ועניין, לכן אין מקום לאפליה בין קרקעות עירוניות רק בגלל מיקומם.
עו"ד רוגין הציג נתונים על 120,000 מגרשים בתחום הערים שבעבר היו של חברי אגודות שיתופיות בעלי זכויות זהות לאלו של כ 20,000 חקלאים, שעלו להתיישבות טרום הקמת המדינה.
לטענתו גם אם ישנה אפליה היא צריכה להיות הגיונית, ולא שהמגזר החקלאי ישלם פי 9 ויותר מהמגזר העירוני. מציין כי דמי הסכמה גם אם שולמו בעיר במגרשים המבוקשים היו בשיעור 2% בלבד, ואין באחוז זה להצדיק את התשלום של 33% במגזר החקלאי.
כתשובה לשופטת בינייש ציין כי הוא מציע תשלום בשיעור 11% למגרש בית המגורים הקיים.