לפנינו מקרה חשוב ובעל משמעות רבה לבעלי נחלות ואגודות חקלאיות אשר מחזיקות באדמות חקלאיות והמנהל עתיד לנסות ולהפעיל עליהם את חוק מקרקעי ציבור או כפי שהוא מכונה חוק "סילוק פולשים". ראוי להזכיר, כי במסגרת הדיונים בוועדת הכספים, נציגי ההתיישבות התנגדו לשינוי החקיקה שבוצע בשל העובדה שהחוק אינו מוגבל עוד להסדרת הזכות החריגה שנקבעה למדינה אל מול מי שפלשו לקרקע של המינהל, אלא גם מקנה זכות זו בהתייחס למי שהחזיקו כדין בקרקע עשרות שנים, מכוח חוזה חכירה לדורות (או זכות לקבלת חכירה לדורות), ואשר שינוי ייעודם של המקרקעין מקנה זכות למינהל לדרוש את השבתם.
המדובר בשינוי דרמטי, שכן עד לקבלת התיקון לחוק ניתן היה להביא לסילוק יד ממקרקעין של מחזיק שאינו בגדר פולש טרי לקרקע רק באמצעות צו שיפוטי שניתן במסגרת תובענה לסילוק יד, ובדרך זו בלבד .
עמדתנו הינה כי התיקון לחוק טעון ביטול, בשל היותו בלתי-חוקתי, לאור הפגיעה הקשה והמשמעותית שהחוק יוצר בזכויותיהם של מחזיקי קרקע, אשר החזיקו כדין בקרקע משך עשרות שנים מכוח חוזה עם מינהל מקרקעי ישראל ואשר מעוניינים להמשיך ולעבד את הקרקע החקלאית לאורך ימים ושנים, ואשר התיקון לחוק מאפשר לסלקם ללא הליך שיפוטי, בהתקיים תנאים מסוימים המפורטים בחוק.
כאמור במסגרת הדיונים בוועדת הכספים נציגי ההתיישבות דרשו להכניס זכות טיעון לחקלאי להשמיע את דברו לפני שיוצא הצו שמוציא אותו מהקרקע. ואכן זכות הטיעון אכן הוכנסה לבסוף במסגרת התיקון לחוק מקרקעי ציבור(פינוי קרקע).
במקרה דנן הוכחה חשיבותו של התיקון שדרשנו לזכות הטיעון, גברת אשר הגישה כנגד המנהל עתירה במסגרתה ביקשה לבטל צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור שהוצא כנגדה על ידי המנהל.
העתירה לביטול הצו נעשית כאמור לפי סעיף 5ב לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע). הגברת טענה כי היא אוחזת כדין במקרקעין נשוא הצו, שכן רכשה אותם כבר בשנת 1961, והיא מחזיקה בהם מזה כחמישים שנה. כאשר המנהל מצדו לא העניק למבקשת הזדמנות לטעון, ולא בחן את מלוא המסמכים הרלבנטיים לעניין הזכויות.
בית המשפט קבע כי לצד האינטרס הציבורי שבסילוק פולשים על פי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), עומדת זכותו של המחזיק במקרקעין להליך הוגן. זכות זו באה לידי ביטוי בהוראת סעיף 4 לחוק בדרישה כפולה: ראשית, על המנהל לעיין ולבחון "מסמכים לעניין הזכויות במקרקעי הציבור". שנית, על המנהל לאפשר לתופס "הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו". במקרה שלנו, המנהל לא עמד בתנאיו של סעיף 4 להוצאת צו לסילוק פולשים.
כשלו העיקרי של המנהל נעוץ בכך, שלא טרח להעניק לגברת הזדמנות לטעון בפניו, בין השאר בעניין מועד הקמת הגדר והשער שנבנו על ידה.
אין חולק כי הגברת לא קיבלה הודעה מוקדמת או התראה כלשהי על הוצאת הצו. לא נעשה כל ניסיון לזמנה על מנת לקבל ממנה מידע ולשמוע את התייחסותה לטענת הפלישה. המפקח הדביק את הצו על דלת ביתה – הא ותו לו.
ומודגש ע"י בית המשפט, כי הכשל שבאי מתן זכות הטיעון מחריף בכל הקשור לבירור זכויות הגברת במקרקעין. בירור הזכויות בטרם הוצאת הצו אינו ענין טכני, אלא יורד לשורש הסמכות. בירור זה דורש לא רק להעניק הזדמנות לתופס להציג טיעוניו, כי אם גם להפעיל פקידים האחראים לסוגית הזכויות במנהל.
בית המשפט קובע כי המנהל צריך היה להתכבד ולעסוק בשאלת הזכויות של הגברת בטרם הוציא את הצו. סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) מחייבו לבחון "מסמכים לעניין הזכויות במקרקעי הציבור". היה עליו להידרש לסימני השאלה וליתן להם מענה, בין השאר באמצעות עיון בתיק ההיסטורי והעזרות בפקידים העוסקים בסוגית הזכויות. בתוך כך, היה עליו לאפשר לגברת לטעון בפניו. בדרך זו ניתן היה לקבל תמונה ראייתית מבוססת, החיונית להפעלת הסמכות.
בית המשפט קיבל את תביעתה של הגברת והורה על ביטול צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור שהוצא כנגדה על ידי המשיב. נפסק, כי בהפעלת הסמכות שלפי סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) נפלו פגמים מהותיים. כאמור טרם נאמרה המילה האחרונה מצידנו בסוגיה זו הן בהיבט המשפטי והן בהיבט הציבורי.