הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים שאנו עומדים בפתחם, נבדלים משאר חגי ישראל המקראיים, בעוד החגים האחרים שלוש הרגלים פסח, שבועות, סוכות, עם היותם קשורים לעונות השנה: אביב, קציר, אסיף. מיוסדים הם על מאורעות היסטוריים דתיים ולאומיים, כמו יציאת מצרים; מתן תורה בסיני והתגבשות העם בהליכתו במדבר. לעומתם ניצבים הימים הנוראים - שני החגים ראש השנה ויום הכיפורים בייחודם בעולם הרוח והאמונה, ואין הם קשורים לאירוע היסטורי או לאומי או לעונת השנה, כל כולם נושאים עמם ערכים חברתיים כלל אנושיים שנועדו לחשבון נפש לפרט ולכלל, ימי דין ומשפט לאנושות בכלל, ולאדם מישראל בפרט. ציון דרך בשליחותו-בחירתו של עם ישראל להיות עם סגולה, נושא ערכי מוסר וצדק כנאמר: "לתקן עולם במלכות שדי" ולהיות "אור לגויים".
תפילת האדם
שיחו של האדם המאמין עם אלוהיו בכל ימות השנה ובימים הנוראים בפרט מתאפיין בתפילה. וכימי האנושות, כן ימיה של התפילה. כשם שהאדם זקוק למזון ושינה לקיומו הפיזי, כך צריך הוא לשיח עם בוראו-האל לקיומו הנפשי-רוחני. ולא רק האדם שנברא בצלם אלוהים מתפלל, גם החי ביבשה ובים, הצומח והדומם, היקום כולו יודע תפילה כהגדרת ספר הזוהר (שמות פרשת ויקהל): "נשמת כל חי תברך את שמך ה'".
חכמי ישראל הקדמונים בתלמוד ובמדרש, העלו את תפילת היקום לשיא הרוממות והעמידוה אף במקום נעלה יותר מתפילתו של האדם. היטיב לבטא רעיון זה החכם רבי אליהו הכהן האיתמרי מאיזמיר (המאה ה-17), בספרו "שבט מוסר". "למה לא ילמד אדם משמים וארץ, ימים ונהרות, מדבריות, אילנות ועשבים, בהמות וחיות, שקצים ורמשים, שכולם יודעים ומכירים לבוראם, ואומרים שירה לפניו בכל יום, כל אחד השירה השייך לו."
התפילה של האדם היא פנייה ושיח עם האל – בורא העולם, אם כדי להודות, להללו, לשבח, לפארו ולקלסו. ואם להבעת משאלה ותחנונים, בהם משטח האדם את בקשותיו ומצוקותיו לפני בוראו ומבטא בתפילתו את בטחונו ביכולת ה' וברחמיו של ה"שומע תפילת כל פה", למלא בקשותיו.
בימים הקדומים, היתה תפילת אדם תפילת יחיד וספונטנית, ללא נוסחאות קבועים או זמנים קבועים, מעין דו-שיח דיאלוג בין האדם המתפלל לבין אלוהיו, האדם המתפלל שפך את ליבו לפני הא-ל ותינה בפניו את מאוייו, מצוקותיו וצרותיו, תוך בקשת רחמים ולעתים גם למעין שיח של שיכנוע הא-ל להושיעו, והוא המתפלל היה זוכה למענה בלתי אמצעי של עידוד וחיזוק, שהעמיק את בטחונו ביוצרו-בוראו וגרם לו התעלות נפשית וזיכוך פנימי.
עיקרון ההדדיות בתפילה, המוצא ביטוי בספרות התלמודית, יסודו בדו-שיח וההתדיינות בין אברהם אבינו לאלוהים, כאשר ביקש האל להחריב את סדום ועמורה על רשעותם, התייצב מולו אברהם לסנגר על אנשי סדום וביקש-תבע מאלוהים לבטל את גזירת החורבן על סדום ועמורה, כאשר מתריס שואל את האלוהים (בראשית יח,כג-כה): "האף תספה צדיק עם רשע?.... השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?!
התדיינות כזו בין האדם לרבונו של עולם חווינו לפני חדשים אחדים חברי המשלחת של תנועת המושבים לפולין. עת עמדנו דוממים מול האימה והזוועה של מחנות המוות ובורות ההשמדה של מיליוני אחינו בשואת יהודי אירופה. אמנם קיימנו במקומות אלו גם טקסי תפילה מסורתיים, אך התפילה האישית - התפילה שבלב של כל אחד מאתנו, אשר קולה לא נשמע, הרקיעה שחקים בזעקתה הדוממת: "אלי אלי למה עזבתנו?!
התפילה היהודית
לפי אמונת היהדות לא זקוק המתפלל למתווך בינו לבין בוראו, כמאמר חכמים בתלמוד (ירושלמי ברכות יג, א): "ראה כמה הוא [הקדוש ברוך הוא] גבוה בעולמו, אדם נכנס לבית הכנסת ועומד ומתפלל בלחישה והקדוש-ברוך הוא מאזין לתפילתו... כאדם המשיח באוזני חבירו והוא שומע, וכי יש לך אלוה קרוב מזה? שהוא קרוב לבריותיו כמו פה לאוזן"!
לצערנו, בימינו, איבד האדם המודרני את יכולתו לדו-שיח בלתי אמצעי בינו לבין האלוהים. זאת, הן מהיעדר חינוך והכנה מתאימים לתפילה והבנת תכניה ונוסחיה. והן ממה שמאפיין את עולמנו הטכנולוגי-אינטרנטי, לאבדן האיזון בין החוייה הרוחנית-רגשית לרדיפה אחר הישגיות מטריאלית, הגורם קהות הרגש ועודף רציונליות.
***
בהתחדש עלינו שנה חדשה נישא תפילה: תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה, אבינו שבשמים, הענק לנו דעת ותבונה להתמודד עם אתגרי העתיד. ידענו איך לקבל לאורחות חיינו את הטוב והמועיל של הקידמה האנושית, לבל יתפתה לבנו לתור אחר מקסמי שווא וקידמה מזוייפת; חונן אותנו בחכמת חיים אמיתית, לעמוד במשימות ההווה ובמבחנים החברתיים והכלכליים, המתחייבים משינויי העתים וחליפות הזמנים; תן לנו תעצומות לשאוב מן העבר החלוצי של תנועתנו, והבחנה נכונה של ציוני הדרך והתמרורים הערכיים שהציבה לפנינו והנחילה לנו. פרוס עלינו את סוכת שלומך, כנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
לשנה טובה תכתבו ותחתמו