בשנת 2009 נחתם הסכם בין משרד האוצר להתאחדות החקלאים, שמטרתו עידוד חקלאים ותיקים להעדיף עובדים ישראלים על פני עובדים זרים בעבודות בתחום החקלאות.
ההסכם נועד לקדם שתי מטרות - הראשונה היא ייצור דור המשך מקרב הישראלים שיש לו עניין וידע בעבודת אדמה, והשנייה היא הפחתת כמות העובדים הזרים בעבודה החקלאית.
התכנית נקראה "התכנית לעידוד עובדים ישראלים בחקלאות". לצורך מימון התוכנית הקציב משרד האוצר מעל 40 מיליון שקלים על פני חמש שנים מתקציבי המדינה.
עיקר התכנית היא תשלום של כאלף ש"ח לחקלאי בעבור כל עובד ישראלי שהוא מעסיק במקום עובד זר. התמריץ ניתן לחקלאים עד רף של 30 עובדים ישראליים, ובתנאי שהם מעסיקים כל עובד למשך ארבעה חודשים ומעלה ובשכר גבוה במעט
מהשכר הממוצע במשק
.
השפעה קטנה מהצפוי
למרבה ההפתעה, התכנית זכתה ליחס צונן מהצפוי בקרב החקלאים הוותיקים.
אמנם נרשמה עלייה בכמות הישראלים המועסקים בענפי החקלאות, שבעבר אוישו אך ורק על ידי עובדים זרים (בשנת 2012 נרשמו כמאתיים עובדים ישראלים בתחומי החקלאות, מעל פי עשרה ביחס לכמות העובדים הישראלים בשנת 2009, טרם אישור התכנית).
עם זאת, השפעת התכנית על ענף החקלאות והעובדים בו הייתה קטנה בהרבה מהצפוי.
בשנת 2012 נעשה ניסיון "להוציא מהמגירה" את התכנית, לרענן ולהרחיב את פעילותה, הוקצו עוד כשמונה מיליוני שקלים לטובת העסקת ישראלים בענפי החקלאות.
התכנית הצליחה באופן חלקי, פחות מ 50% מהתקציבים אכן חולקו כתמריצים לחקלאים.
הקשחה במדיניות העסקת עובדים זרים
במקביל לעידוד החקלאים להשתמש בעובדים ישראליים, נעשה ניסיון להקשות על החקלאים להעסיק עובדים זרים.
הגבלות על הבאת עובדים זרים, קנסות גבוהים למעסיקים עובדים זרים ללא אישורים (שקשה מאוד להשיג) וכדומה, גרמו לחקלאים רבים לצמצם, אם לא לבטל לחלוטין, העסקתם של עובדים זרים.
עם זאת, אנו רואים כי במרביתם המכרעת של המקרים לא מחליפות את אותם עובדים זרים ידיים ישראליות. ענפי החקלאות השונים רשמו ירידה משמעותית בכמות העובדים, עד כדי סגירתם של מעל ארבעים משקים חקלאיים ברחבי הארץ.
פער בין הממשלה לחקלאי
קיים מרחק רב בין השקפת העולם של משרדי הממשלה השונים, שניראה כי עיקר מעייניהם מושקעים בהפחתת העובדים הזרים, לבין זו של החקלאי שעיקר העניין שלו הוא למצוא ידיים עובדות שיסייעו בעונות הקטיף, למשל, בטרם ירקיבו הפירות והירקות שלא נקטפו.
ניראה כי על אף העידוד הכספי לבחור בעבודה חקלאית, מרבית הישראלים אינם מעוניינים בעבודה כזו ובוחרים לוותר עליה.
עבודה חקלאית דורשת מסירות רבה ונוכחות יומיומית- דבר שנראה כי הן הישראלים (המתאפיינים במוסר עבודה פחות ביחס לזה של העובדים הזרים התאילנדים, למשל), והן הפלסטינים (התלויים במצב הביטחוני, בהיתרים ואינם מורשים להגיע בכל יום לעבודה) אינם מצליחים "לספק את הסחורה" .
התאילנדים המסורים, אלה שבדרך כלל מתגוררים ממש במקום העבודה או בסמוך לו, מגיעים לעבודה עם זריחת החמה ונשארים לעבוד בשדה עד שקיעתה, מציבים רף שבינתיים קשה להתמודד מולו.