חקלאות בעל היא שיטה לגידול תוצרת חקלאית ללא השקיה מסודרת או מתוכננת מראש, וללא אגירת מים או הזרמת מים בדרך זו או אחרת אל החלקות – אלא על בסיס מי גשמים ישירים בלבד הניתכים על השדה או החלקה.
סוג זה של חקלאות היה נפוץ מאוד בימי קדם, בטרם החלו להתפתח שיטות ההשקיה השונות, ובעיקר באזורים הרריים (שבהם השקיה מעשה ידי אדם הייתה מסובכת במיוחד) אך לא רק: רוב גידולי החיטה בארץ בימינו, למשל, מתבצעים באמצעות חקלאות בעל. גם במגזר הערבי ישנם לא מעט גידולים – כולל של עגבניות, מלפפונים ואבטיחים – שזוכים אך ורק למי גשמים ובכל זאת מניבים תוצרת נאה מאוד. בסמוך לכפר קנא, למשל (באזור נצרת ומושב ציפורי), ישנם שדות בעל שכאלה המבוססים על הידע העצום שהצטבר עם השנים אצל תושבי המקום.
חקלאות בעל וחסדי האלים
חקלאות בעל מבוססת על חסדי שמיים – שנים שחונות עלולות להפחית עד מאוד את היבולים השונים, בעוד שנים רוויות גשם מאפשרות תפוקה גבוהה יותר מהשטח המעובד. יחד עם זאת, גם כמויות גדולות מדי של גשם עלולות להזיק כך שהתלות בטבע היא כמעט מוחלטת.
בימי קדם נהגו החקלאים להאמין כי ישנם אלים האחראים על כמויות הגשם, ונשאו אליהם תפילות על מנת שיאירו פנים ויספקו לשדות את כמות המים האופטימאלית עבורם – כך שלא מפתיע כי המונח "חקלאות בעל" נגזר משמו של אל כנעני.
חקלאות בעל בנגב
כמות הגשמים בנגב אולי נמוכה, וסביר להניח שהאסוציאציה הראשונה לגבי חקלאות בעל היא שהיא מתקיימת באזורים פחות צחיחים – אולם מסתבר שדווקא בדרום הארץ ישנם לא מעט חקלאים העושים שימוש בגידולי בעל, וכי גם בעבר הרחוק שיטה זו הייתה נהוגה בחבל ארץ זה.
כך, לדוגמה, בתקופה הרומית ביזנטית עובדו בשיטת הבעל כמה עשרות אלפי דונם, כשהחקלאים למדו לנצל את המים הניגרים בוואדיות ובמדרונות ההרים (מים שנקראים מי נגר). הגידול העיקרי, אגב, היה ככל הנראה חיטה. בימינו מגדלים בדווים רבים שעורה באזור הר הנגב ושדה בוקר וניסויים שונים שנערכו כבר בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הוכיחו כי ניתן לנטוע בנגב (באזור עבדת ושבטה, שני ישובים נבטים עתיקים שהיו חלק מדרך הבשמים המפורסמת) עצי פרי שיושקו אך ורק ממי נגר – כשביניהם עצי תאנים, רימונים, אפרסקים ועוד.
שביל הבעל בסטף
הסטף הוא אתר שנוצר על ידי קרן קיימת לישראל כדי לשחזר את החקלאות שהייתה נהוגה באזור בימי קדם. האתר, השוכן בסמוך למושב אבן ספיר, כולל בין השאר גם שביל בעל – אזור המספק הצצה מרתקת אל גידולים חקלאיים שלא זקוקים כלל להשקיה ואל הדרך בה עיבדו אותם בעבר.
על מנת להגיע לשביל הבעל יש לצאת מנקודת המוצא, הלא היא תחנת המידע, ולפסוע לאורך השביל הירוק. לאחר כמאה מטר מתפצל משביל זה שביל המסומן בכחול – זהו שביל הבעל. המבקרים במקום נהנים ממטעי תאנים, כרמים יפהפיים, מטעי זיתים והסברים מפורטים לגבי חקלאות בעל (למשל, חשיבות העיבוד על מנת למנוע הופעת עשבים ש"יגנבו" לעצים מים יקרים).
שדות חיטה
חלק גדול משדות החיטה בארץ זוכים, כאמור, להשקיה ישירה של מי גשמים ותו לא. החיטה – שהייתה אחד הצמחים הראשונים שבויתו על ידי האדם, ככל הנראה לפני 10,000 עד 12,000 שנה – מוזכרת כבר בתנ"ך והיא אחד משבעת המינים. שדות החיטה בארץ פרוסים מהגליל, דרך מרכז הארץ (למשל במושב בני עטרות) וכלה בדרומה (למשל במושב זרחיה), ומספקים כ- 150 אלף טון חיטה, המהווים (עקב מגבלת השטחים הפנויים) רק כ- 15% מסך התצרוכת.