התיאוריה שמאחורי המושב

מושב הוא צורת חיים ייחודית שבמסגרתה מתאגדת קבוצת אנשים על מנת ליהנות מהיתרונות של פעילות כלכלית משותפת – אם כי כל משפחה עדיין מהווה יחידה כלכלית עצמאית. ברוב המקרים קבוצת האנשים מורכבת מחקלאים, המנצלים כל אחד את הנחלה שקיבל לטובת חקלאות, אולם בימינו, ולאחר ההרחבות הרבות במושבים בעקבות החלטה 979 של רשות מקרקעי ישראל, גרים במושבים גם תושבים שאינם עוסקים בחקלאות, וגם חלק מהחקלאים הסבו את הנחלה שלהם לשימושים אחרים לאור התמורות בחברה ובכלכלה.

בראשית הדרך, יחד עם זאת, מושב היה מקום שבו עוסקים אך ורק בחקלאות, כחלק מהאידיאל של יישוב הארץ והפרחת השממה. הרעיון התיאורטי שמאחורי צורת ההתיישבות הכל כך ייחודית החל להיווצר בראשית המאה ה- 20, ומייד לאחר מכן כבר החלו לקרום עור וגידים מושבים שונים.

יצחק וילקנסקי ופרנץ אופנהיימר – הוגי הדעות שמאחורי רעיון המושב

האדם הראשון לו מיוחס הרעיון התיאורטי של הקמת מושב הוא יצחק וילקנסקי. וילקנסקי, שעברת את שמו לוולקני (ועל שמו נקרא מרכז וולקני, המוסד שמוביל את המחקר החקלאי בישראל), היה אגרונום וסופר שעלה לארץ ישראל בשנת 1908 והפך עד מהרה למנהלה של חווה חקלאית בבן שמן.

בנוסף שימש וילקנסקי כמנהל המחלקה החקלאית של מוסד שנקרא "המשרד הארצישראלי" – אחת הזרועות של ההסתדרות הציונית, שתפקידה היה לקדם את ההתיישבות בארץ. כמנהל המחלקה החקלאית ייעץ וילקנסקי בכל הנוגע להקמת ישובים חקלאיים ולגבי הגידולים שכדאי להתמקד בהם.

כסוציאליסט אדוק האמין וילקנסקי כי העבודה באותם ישובים חקלאיים חייבת להיות עבודה עצמית, וכי אסור להתבסס על עובדים חיצוניים בשכר. מצד שני, כאדם פרגמטי ידע וילקנסקי כי יש לאפשר לפרט ליהנות מפירות עמלו ועל כן ההבדל העיקרי בין מושב לבין קיבוץ – אם בקיבוצים, לפחות בגרסה המקורית שלהם, כל הכנסות הפרט נכנסות לקופה משותפת והקולקטיב הוא זה שמחליט כיצד לחלק את ההכנסות, הרי שבמושבים כל משפחה מהווה יחידה כלכלית עצמאית.

רעיונותיו של וילקנסקי נסמכו על תיאוריות שפיתח הוגה דעות בולט אחר בן אותה תקופה, פרנץ אופנהיימר. אופנהיימר, יליד ברלין, שיתף פעולה עם התנועה הציונית בעקבות פגישה עם בנימין זאב הרצל, ובפרט הטמיע בה את תפישת העולם שלו שדגלה בעיבוד קרקע השייכת למדינה, על ידי אמצעי ייצור הנמצאים בבעלות משותפת, כשההכנסה לה זוכה כל פרט היא בהתאם לכישוריו והיקף העבודה שלו.

ניסיון ראשון להפוך את התיאוריה למציאות בשטח – החווה הקואופרטיבית שהוקמה במרחביה – נכשל, הן בשל המשבר הכלכלי הכללי בעקבות מלחמת העולם הראשונה והן בשל הקושי שנוצר לאחר שנשים שגידלו את ילדיהן ונאלצו להפסיק לעבוד לא קיבלו שכר.

החוברת ליסוד מושבי עובדים

מסמך עקרונות מפורט במיוחד המתאר בדיוק איך צריך להיראות מושב פורסם בשנת 1919 על ידי אליעזר יפה, שנולד בבסרביה, למד חקלאות בארה"ב, הקים בשנת 1908 את ארגון "האיכר הצעיר" וכעבור שנתיים עלה לארץ עם חלק מחברי הקבוצה והשתקע בעין גנים – מושב פועלים חלוצי (שברבות הימים נבלע אל תוך פתח תקווה).

במסמך העקרונות, הנקרא "החוברת ליסוד מושבי עובדים", פירט יפה מהו מושב בעיניו, ובפרט קבע 5 עקרונות יסוד חשובים:

1. הקרקע תישאר ברשות המדינה ורק תוחכר לחברי המושבים (ותעבור מדור לדור אך לא יהיה ניתן לחלקה).

2. עבודה עצמית – על מנת למנוע היווצרותם של מעמדות בוסים ופועלים, חברי המושבים בעצמם יעבדו את אדמתם.

3. משק מעורב – כדי להימנע מתלות בענף גידול אחד ותנודות דרמטיות מדי בין עונות השנה השונות, בכל מושב יתקיימו מספר ענפים.

4. הדדיות – חברי המושבים יתמכו האחד בשני וכן תהיה ערבות הדדית.