מושב נחלה

מושב נחלה שוכן בשפלה, בין קרית מלאכי לקרית גת ובסמוך למושבים מנוחה וסגולה. מקור שמו של המושב הוא בפסוק התנ"כי הידוע מספר דברים, "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוהיך נותן לך", וכן הוא נקרא – יחד עם מנוחה הסמוך – על שמה של אגודת ההתיישבות "מנוחה ונחלה" שהקימו חובבי ציון, ושאשר בין השאר ייסדה את רחובות.

המושב עצמו שוכן בין כביש 40 המוביל לבאר שבע לבין כביש 6, ובמרחק של כ- 50 ק"מ הן מתל אביב והן מירושלים, כך שלמעשה מדובר במרכז הארץ ובמקום שקל להגיע ממנו למרכזי תעסוקה שונים – ואכן בשנים האחרונות מוקמת בו שכונה חדשה, הרחבה, המושכת אליה אוכלוסייה מגוונת המעוניינת באיכות חיים כפרית מבלי להתרחק יתר על המידה ממרכז הארץ.

מבחינה מוניציפאלית שייך נחלה, שיושב על ידי תנועת המושבים, למועצה האזורית יואב, שבשטחה נכללים גם המושבים סגולה וכפר הרי"ף, הישוב הקהילתי ורדון, הכפר הערבי עזי, כפר הנוער קדמה והקיבוצים גת, בית ניר, גלאון, רבדים, שדה יואב, כפר מנחם, בית גוברין ונגבה (הקיבוץ שהתפרסם כנקודת ההתיישבות הדרומית ביותר במהלך מלחמת העצמאות, ושעמידתו האיתנה של חבריו אל מול התקפות המצרים הפכה לסמל לנחישות).

הימים הראשונים

מושב נחלה הוקם על ידי עולים מתימן שהגיעו ארצה במסגרת מבצע "על כנפי נשרים", שבמסגרתו עלו ארצה מעט לאחר קום המדינה כ- 50,000 יהודים מהמדינה הערבית השוכנת בקצה הדרומי של ים סוף.

העולים שהקימו את נחלה, בשנת 1953, ידעו שנים קשות במיוחד בפרק הזמן שבין עלייתם לארץ לבין הגעתם אל המקום. תחילה הם שוכנו במעברת עין שמר, לאחר מכן מצאו עצמם בעגור המרוחקת והמבודדת, סובלים מפדאיון ומחוסר יכולת לקיים עצמם, והתחנה הבאה הייתה קטרה שבהרי ירושלים וגם שם המצב הביטחוני הקשה (שניים מהעולים אף נהרגו במקום בעקבות היתקלות עם מסתננים) מנע מהם להיאחז בקרקע.

לאחר הניסיון המר בקטרה פוצלה קבוצת העולים – חלקם נשלחו לכיסלון וחוו כישלון נוסף והאחרים הועברו למסילת ציון שגם הוא לא האיר להם פנים. בשלב הבא שוב אוחדה קבוצת העולים ונאמר להם כי הם עוברים לסגולה, מקום שתואר על ידי הסוכנות היהודית כבעל סגולות רבות – אולם בסופו של דבר התיישבו כשני ק"מ מזרחה, במיקומו הנוכחי של המושב.

גם לאחר הגעתם אל התחנה הסופית בנדודיהם בארץ, עדיין לא נהנו העולים ממנוחה ונחלה. בעיקר הם סבלו ממחסור חמור במים, עקב הכמות הקטנה מדי שהוקצתה להם ושגרמה להם לא פעם לוותר על גידולים מחשש שמא לא יוכלו להגיע לשלב הקטיף המיוחל בשל היעדר המשאב החיוני לחקלאות.

גורם נוסף למצוקה היה ההכרח למכור חלק מהתוצרת רק לתנובה. כדוגמה, סיפרו חברי המושב של אותם ימים על השום המובחר שגידלו בעמל רב ובהשקעה ניכרת, ושעבורו הייתה מוכנה תנובה לשלם להם רק 6 עד 10 גרוש לקילו, מחיר שאפילו לא כיסה את עלות הגידול. מגדלים פרטיים הסכימו לשלם גם 25 גרוש לקילו עבור התוצרת המעולה, אולם מוסדות המדינה הצעירה אסרו עליהם לעשות זאת.

הימים הטובים

על אף הקשיים שהערימו עליהם, הצליחו חברי נחלה להיאחז בקרקע ולהפוך את המקום לפורח ומלבלב וקיימו בו חקלאות מגוונת.

אחד המפתחות להצלחה היה הלכידות החברתית הגבוהה, שכן לאורך כל השנים הקפידו חברי המושב על טיפוח ערכים כגון סולידריות, ציונות, חינוך והתנדבות. עם השנים, באופן טבעי, השתנה גם הרכב האוכלוסייה וכיום היא מהווה פסיפס רבגוני המשלב תרבויות שונות שכולן חיות יחדיו ומפרות זו את זו – וההרחבה, שכבר החלה לקרום עור וגידים, מעניקה לנחלה זריקת מרץ נוספת