בית המשפט של ערעור דחה טענת "הגנה מן הצדק", בשימוש חורג בקרקע חקלאית
(ע"פ 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתיישבות ואח')
לפני מספר שבועות פרסמנו באתר את פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים אשר אשר זיכה את מושב אורה ומספר חברי המושב מעבירות של שימוש חורג במקרקעין ושימוש ללא היתר, לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, מטעמים של "הגנה מן הצדק".
להזכירכם - מושב "אורה" החזיק בארבעה מבני לולים במושב. בתחילת שנות התשעים העבירה המדינה מכסות ניכרות בענף הלול למושבי הצפון, ועל רקע זה, נאלץ המושב להשבית שניים ממבני הלולים. שני המבנים הושכרו ושימשו למטרות שונות מהמטרות אליהם יועדו, וזה ללא היתר מהרשויות.
בשנת 1999 המדינה גילתה את השימוש החורג, והגישה נגד המושב, חבר ועד המושב והשוכרים כתבי אישום בעבירות על חוק התכנון והבנייה, בשל שימוש במקרקעין ללא היתר ושימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר.
בית משפט השלום הגיע למסקנה כי המושב ושאר הנאשמים הם בעצם "עבריינים בעל כורחם": המושב נאלץ לחסל את ענף הלול שהיווה מקור הכנסה לחברי המושב, בעקבות שינוי מדיניות הממשלה, ובית המשפט קיבל את טענת המושב כי הוא עשה כל שביכולתו על מנת לקבל את ההיתרים לשימוש לא חקלאי במבני הלולים, אולם המדינה מנעה ממנו מקור הכנסה מהמבנים על-ידי אי-מתן היתרים לשימוש החלופי. בנוסף, מאחר והמדינה הגישה כתבי אישום כעבור 10 שנים בהם שימשו הלולים לשימושים חורגים מייעודם המקורי, הדבר נחשב לשיהוי המצדיק ביטול האישומים.
להזכירכם, "הגנה מן הצדק" מאפשרת לבית המשפט לבטל כתב אישום, אם נקבע כי כתב האישום הוגש בניגוד לעקרונות הצדק וההגינות, או כאשר לא ניתן לספק לנאשם משפט הוגן.
המדינה ערערה על החלטת בית המשפט השלום וטענה כי אין לבטל את האישומים נגד הנאשמים, בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעור, וביטל את החלטת בית המשפט השלום כי עומדת לנאשמים "הגנה מן הצדק".
בית המשפט המחוזי קבע כי החלת ההגנה מן הצדק בעניין זה שגויה, מאחר והגבלת מכסות הלולים לא מנעה מהמושב לקבל היתר לשימושים חורגים. בית המשפט קבע כי המושב והשוכרים לא הגישו בקשות מתאימות לרשויות התכנון ועליהם לקחת אחריות על מעשיהם.
בית המשפט המחוזי חשש כי זיכויים של הנאשמים מחמת "הגנה מן הצדק", עלול לתמרץ אותם ולתמרץ אחרים להימנע בעתיד מהסדרת השימושים החורגים על-פי החוק. קבלת היתר לשימושים חורגים במסלול "עוקף מוסדות התכנון", יהפוך את ההליך התכנוני החוקי למיותר.
בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם נתקל המושב בקשיים אלו או אחרים באפשרות ניצולם של שני המבנים, היה עליו לפעול במסגרת ההליכים המתאימים ולא לנקוט בעשיית דין עצמי בדרך של הפרת החוק בפומבי.
לגבי השיהוי בהגשת כתב אישום, בית המשפט המחוזי קבע, כי לא היה שיהוי, והסביר כי העבירות נתגלו רק בסוף שנת 1999 כלומר כתשעה חודשים לפני הגשת כתב האישום. המדינה לא הייתה אמורה לדעת על אותה חריגה מאחר ולא המושב ולא השוכרים הגישו מעולם בקשה להיתר לשימוש חורג בלולים.
לסיכום: ביהמ"ש קבע כי המושב והשוכרים הם עבריינים מבחירה ולא "עבריינים בעל כורחם" כפי שקבע ביהמ"ש השלום, וכי אין מקום להחלת הגנה מן הצדק וביטול האישומים נגד המושב. המושב נמנע מלהגיש בקשות מתאימות למוסדות התכנון בעניין שני הלולים ולא עתר לערכאות, הוא בחר מרצון לעשות דין עצמי בהשכרת שני הלולים משיקולים כלכליים גרידא. ביהמ"ש קבע כי גם איזון נכון בין השיקולים, מביא לתוצאה לפיה גוברת החובה למגר את מכת המדינה של עבירות תכנון ובנייה, ופגיעה בשלטון החוק ובאימון הציבור. זיכוי הנאשמים מחמת הגנה מן הצדק יוצר מצב מסוכן של עשיית דין-עצמי וכאוס תכנוני.
ביהמ"ש ביטל את החלטת ביהמ"ש השלום וקובע כי לא חלה הגנה מן הצדק בעניינם של מי מהנאשמים.
בעריכת קנט את רכס, משרד עורכי דין