בשטחה של המועצה האזורית גליל תחתון הוקמו אתרי פסולת "פיראטיים" אשר גרמו למפגעי סביבתיים כגון ריחות חזקים ובלתי נעימים וזיהום אויר קשה, וכל זאת בשל הזנחתם. השופט חשין מתמודד בפסק הדין עם השאלה האם המועצה האזורית אחראית בפלילים בשל מחדליה לפקח כיאות על האתרים הפיראטיים ולהסדיר בהם את הטעון הסדר. למען הסר ספק נציין כי בשמונת אתרי הפסולת הפיראטיים נמצאו מפגעי סביבה רבים כגון ערימות פסולת מפוזרות ובלתי מכוסות, פגרי חיות במצב ריקבון מתקדם וריחות בלתי נסבלים אשר עשויים לפגוע בבריאות הציבור.
זיהום אויר וריח בלתי סבירים מוגדרים בתקנה 2 לתקנות למניעת מפגעים אשר חלים על אתרי פסולת פיראטיים, כעשן, גזים, אדים וכו' הנפלטים מבעירת פסולת באתר לסילוק פסולת. החוק למניעת מפגעים אוסר על גרימת ריח חזק או בלתי סביר (ס' 3 לחוק) ועל זיהום חזק או בלתי סביר של האוויר (ס' 4(א) לחוק). יחד עם זאת החוק אינו מסתפק בהטלת אחריות על הגורם למפגע בפועל.
באמצעות סעיף 14 לחוק, האחריות תוטל גם על זה שבשליטתו או בפיקוחו מצוי מקום המפגע או שבשליטתו ובפיקוחו מצוי הגורם למפגע, והכול אם אותו אדם לא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת המפגע. עיון בצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) מעלה כי סמכויותיה של המועצה בנושא תברואה נועדו להבטיח את בריאות הציבור על ידי מניעתם, גילויים וסילוקם של מפגעים ותקלות מתחום בריאות הציבור.
סמכותה של המועצה האזורית במניעת הופעתם והתפשטותם של מחלות, נגעים וכו', פירושה החובה המוטלת על המועצה למניעת קיומם ולסילוקם של המפגעים. השופט חשין גורס כי החוק למניעת מפגעים, כולל ס' 14 שבו מחילים עצמם גם על מועצה אזורית שכן ההנחה היא שאם מקום המפגע נתון לשליטתה או לפיקוחה אזי יש ביכולתה להפסיק את המפגע. כעת לאחר שברור כי מקום המפגע נתון לשליטתה של המועצה, בית המשפט פונה לבחון את שאלת ה"אמצעים הסבירים".
הנטל להוכחת קיום ה"אמצעים הסבירים" מוטל על המועצה. יש לציין כי מקום בו המועצה לא ידעה אודותיו של מפגע כלשהו ולא הייתה צריכה לדעת, היא לא תחוב בפלילים. בנסיבות המקרה, מאחר וידעה המועצה אודות המפגעים ולא נקטה באמצעים סבירים למניעתם, נתמלאו התנאים להעמדתה לדין. כתשובה לטענת המועצה כי קשיי תקציב, הם אלו שהביאו למחדלה, גורס בית המשפט כי קשיי תקציב אינם יכולים להוות הצדק למחדליה ואין בכוחם לחפות על חוסר מעש כמעט מוחלט.
אשר על כן במחדלה של המועצה האזורית מלטפל באתרי הפסולת הפיראטיים, היא עברה על הוראות סעיפים 3 ו-4 בצירוף סעיף 11 לחוק מניעת מפגעים.
בנוסף לכך בוחן השופט חשין האם עברה המועצה על תקנות 3 עד 7 ו-9 למניעת מפגעים הקובעות חובות "עשה" יומיומיות לתחזוק אתר לסילוק פסולת. הזיקות בין המועצה האזורית לבין אתרי הפסולת היו ישירות וברורות ברמת אדיקות מספקת כדי שהוראת סעיף 14 לחוק תעלה את המועצה ברישתה ונאמר כי האתרים היו בשליטתה ובפיקוחה גם לעניין התקנות על אף שהמועצה איננה נכללת בהגדרת "מפעיל" (ס' 1 לתקנות). ערעור המדינה נתקבל והקנס שנגזר על המועצה עמד על 75,000 ש"ח.
בית המשפט הנכבד מציע שהמועצה האזורית תקמנה אתר מרכזי אחד או אתרים מרכזיים אחרים לסילוקה של פסולת, תוך חיובם של היישובים לפנות פסולת אל אותם אתרים. לדבריו של חשין, פסק דין זה אמור לשמש מיגדלור - אזהרה למועצות אזוריות, וכמותן למועצות מקומיות ולעיריות. ברצוננו להדגיש כי אזהרה לא פחות מאיימת שעולה מפסק הדין מופנית אל נושאי המשרה במועצות. נזכיר שתיקונו של סעיף 11ג(א) לחוק למניעת מפגעים מורה כי על נושאי משרה בתאגיד חלה אחריות ספציפית בשל מעשי התאגיד. בסוג העבירות שמטרתן שמירה על איכות הסביבה, קיימת נטייה להטיל אחריות מוגברת על נושאי משרה בתאגיד. את השאלה מה היה נפסק בפסק הדין לו ערערה המדינה גם על זיכוי נושאי המשרה של המועצה נשאיר בצריך עיון. נושאי משרה – לתשומת לבכם.